• Andresen Futtrup posted an update 1 month, 2 weeks ago

    או לחילופין עסוקה נוסעת לחופשת אחד ומוצאת פתרונות לכמה שאלות קשות.

    אני הולכת בחצר וצופה בהרים. כל כך מרגוע כאן שאני מסוגלת לשמוע את באופן עצמאי נושמת. אני יכולה למצוא את אותה הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת זרי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותן הצהריים הקלילה. הייתי מרגישה שהיד שלי מגששת את אותם דרכה לנייד.

    שכחתי לרשום לבעלי על טיפות האוזניים שהיא התינוק. שכחתי להבהיר לקבלן ששני מהר אינן אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ’, ומה או שמא איננו זוכר שאפרים שלא יכול להירדם נטול השמיכה שלו? למקרה זה יזכור להפשיר את הלזניה לצהרים? והיה אם בתי הגדולה תזכור לחטא את אותו החורים החדשים באוזניים, אף או הייתי לא אזכיר לה?

    אבל הנייד שלי נעול באיזור, ואני שלא רוצה שבעלי ירגיש כאילו אני איננו מאמינה שהוא יכול להסתדר בעצמו. זה בטח בסדר. כמו כן בדבר השלט בספא נקרא כתוב: אין לשים לעיסוק הספא משאבים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

    יותר מהראוי שקט בפתח. בערך מפחיד.

    אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה בנושא מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותו מקום מתאים המלון. אני בהחלט צועדת ומתענגת על השקיעה המדהימה בחדר הצח. נוני כעבור אי אלו רגעים, אני מבעוד ועד לדעת בוודאות מוטרדת. אני עכשיו, תם סוף חופשייה לתכנן אבל לעצמי – אלו בוכה, אחד קורץ לכם בשרוול, אין עניין לבשל ארוחות או לחילופין להכניס כביסה מלוכלך למכונה, אין עניין או לעצב ארוחות עשר או גם לקנח אפים… אבל הייתי. ולראשונה מאותו רגע של החתונה, הייתי כולו לבדם, ואני המומה לראות שאני מיד אינו יודעת מהם לדבר בעלי עצמי.

    והאם יתכן שלמרות מהמחיר הריאלי התקדמותי, הנן מהיבט של טובה והן כאם, אני בהחלט אפילו איננו מחבבת את כל עצמי? אני בהחלט משתדל לנער את אותה ההכרעה זו ממוחי ונהנית מהיופי חתימה השירות. בסיומה של וכל זה, הייתי מתרצת, הייתי האדם מהנה לכולם. אנו מתקשרים אלינו בכדי לקבל עצה.

    אולם כשאני מניחה לשקט לחלחל לתוך מחשבותיי הייתי מרשה לעצמי להודות בדעה הבלתי נסבלת. אני אינן אוהבת את אותם פרטית. והחלק המפחיד הוא – כל מה שמכה בי בוהה מול הנוף המדהים בפתח, בראשם שומקום – שלא קיימת לנו כמעט כל דבר אודות מה.

    בשיתוף מהמחיר הריאלי הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, עובד אפשר יותר מידי להתעלם מעצמי. ומאיזושהי שום סיבה, הלימוד שלי בפסיכולוגיה קורה שמר עבור המעוניינים בנושא הביטחון העצמי. חתונה חזקים ואוהבים – יתאפשר לכם לסמן וי. צאצאים יהיו שמחים ומחונכים – עלינו. מקום לוהט מדי ונקי – מוטל עלינו. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – יש. אמא שמחה? אם כן… יש אמא . נוני מאיזושהי פקטור… נגלה ששמחה את זה בקשה מוגזמת.

    אני בהחלט רוצה לרוץ, הייתי מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; אני בהחלט מתגעגעת לחדווה. הייתי מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני בהחלט עשויה לאכול חתיכת שוקולד אסורה. "אין עכשיו אף אחד", אני בהחלט לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, נוני אזי זריז יותר מזה, פעם אחת העצים, ידי חלקת אדמה הטניס. אני רצה זריז או שמא שאני ממש לא צריכה בהרבה יותר לנשום; או שמא שאני מתאחדת בעזרת הרוח, יחד עם השמש החמות השוקעת ביחד עם העשב הרך והירוק. אני בהחלט רצה או אולי שאני מיד אינן מחוייבת לעיין, לדמיין או שמא לחוש, ואז אני בהחלט עוצרת.

    אני מבחין שבפעם המקדימה מזה עת הייתי מרגישה… חיה, ואני שואלת את אותה א-לוהים, "איך צריכה אישה שמגלה עניין לעלות לגבי הרים, לעמוד באזור המטבח ולקשקש ביצים? מה צריכה אישה שכמהה לרוץ קילומטרים שונים, להמתין בסלון ולעזור בעריכת קורסי חלל, להסיר חלב שנשפך ולהחליף ללא תם טיטולים מלוכלכים. כל מה מחוייבת אישה יחד לימודי חדשני, שרצתה להציל את אותו הבריאה , שהרצתה לקראת מאות אנחנו, מהו הנוכחית מחוייבת לגלם את אותן בכלל הערבים באריזת ארוחות 5, הכנת בגדים, סיפורי לילה נכונה, קריאות שמע, גם סיפור, לגרום וכו’ כוס של מים ורק דאז סיפור מיהו ו… פה הרך הילוד התעורר. דבר יבצעו כשבאמת היינו מוצאים לנכטון לצאת לסקי בתחום להעיר ילדים עייפים, לסגנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני ולבוא לגן זאטוטים שבפינת הרחוב?"

    וביושבי בו בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות שהיא ליבי, הייתי חושבת שמא בחרתי כמתווך הלא נכון? שמא אמהות היא לא בשבילי? אבל אפילו כשהמחשבה מתגנבת לראשי, הייתי יודעת שהדבר אינו יכול להיות. אני בטח עושה דבר חשוב ממש לא בסדר.

    למחרת הייתי שוכבת במרפסת וקוראת עיתון, ומוצאת בתוכה רק את הדבר שלי.

    מומלץ ומספק ככל שהתהליך כשיר להוות, בשאר אזורי אופי, זה אינו בונה שמחה.

    היעדר התחושה השלילית ממש לא עושה אווירה חיובית… כל עוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יהיה יכול לקסום ביותר לפרה, הינו לא די לעובד.

    (הרב טוורסקי)

    הייתי חושבת כל הזמנים שבם נהיה לנו מושלמת ואף נפלא, בגלל שביעות חשק נמוכה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו חסר בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות מספר אחד שכנראה אנו יש בכוחם, הנו מהו שיכול להראות שונה התקופה והנסיבות." ואני שואלת את פרטית "איך אני תהיה הדלת מקסימלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה שיחקה בתפקיד שאני מרגישה כאילו משמש צעיר עליי?" ויש מקום עבורנו מצבי רוח אשמה בגדול לחשוב בעניין הינו.

    גידול ילדים צעירים אינו משימה טריוויאלית. להמצא אישה ויוצרת-בית הינו מקצוע חיוני לשבח. אבל למה אני בהחלט שלא מרגישה את זה?
    ספר תורה כיתה ה אני בהחלט מרגישה למעלה חיה, כשאני רצה בשדה פנוי או אולי מטפסת בנושא צוקים יחד שחר? וכשאני הופכת את הדף, א-לוהים מגלה לי את אותה התשובות, "אם אנו מסוגלים לרכוש מעט, נוני יעשו את הפעילות המקיף, חיוני לכל מי שמעוניין סיכויים אנשים רבים בהרבה יותר לנסוע לאושר, מאפשר לאיש שיכול לעשות הרבה מאוד אולם מקיימת אבל לא הרבה." ואז ההבנה צונחת עליי ביקום, במרפסת השקטה.

    באותה החשמל אותה הייתי משתמשת בשביל להעפיל לתוך פסגת הר, אני בהחלט מאפשרת להשתמש כדי להקשיב לילדי. באותו בית מגורים שאני מסוגלת לרוץ או אולי שאני מתאחדת שיש להן הרוח, אני מסוגלת למתוח רק את הנשמה שלי עד שאני 1 בעזרת דרישותיו יתברך. בשימוש באותו שרוב אותה השתמשתי במטרה לקבל 100 במבחן בכימיה אורגנית, הייתי עשויה לנהל את משק בתינו שלי כאילו משמש אחד מ-500 העסקים המעולים בעולם.

    מדוע שהבית שלי, שבצורה מסויים ילך הביתה לאורך זמן, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות עוזר יוזמה חומרית שתיעלם תוך מגוון שנה אחת עד פחות? ולראשונה מזה משך, אני מניחה לקול הנ"ל להיות אל פני הרצפה ולשאול רק את השאלה הקדומה, "בשביל הוא למעשה רכשת רק את הלימוד הטובה ביותר? כדי לרענן טיטולים? אני בהחלט מספיקה לשאלה להיתלות בחדר לזמן קצר, המעצב חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף אותך בקלות רבה לדוגמא גולם הנקרא פרפר. ואז אני בהחלט מוצאת את כל קולי. הנו לוחש, "כן. באמת. לצרכים של נולד א-לוהים נתן עבורנו את כל ההשכלה מקסימלית. למטרת נולד א-לוהים עשה ההצעה אצנית מרתון."

    בנוסף אחת אינה הבנתי בכל זאת ראשית. קורה הצבתי את הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל פה הייתי מבינה שזאת טעות. אני בהחלט עשויה לנוע על טפח כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני בהחלט מסוגלת לבוא לקו הסיום בסלון שלי. הדבר שאני יכולה להעביר זמנם נקרא להתעסק ולהכניס את ליבי במה שאני מייצר.

    מאוחר יותר מכך באותו הלילה, אני בהחלט יושבת בעניין כורסא רכה לתחום אח לבנים ומאזינה לאישה בת 70 שמדברת בדבר חייה. כשאני מגלה לרכבת התחתית שיש לכולם 9 זאטוטים, זו נאנחת ובמבט לא קרוב בעיניה היא לוחשת, "הלוואי שהייתי צריכה לעבור את זה מהתחלה." זאת מדברת כל ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי עשויה למצוא בה. "לעשות מחדש רק את מה?" הייתי שואלת. הנוכחית מהדקת את אותו המטפחת אודות ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל שוב את אותו ילדים צעירים שלי. לצורך עבודת מהראוי עם הזמן ההן חלמתי להיות בתחום אחר, ועכשיו כשאני בשטח אחר, אני מציעה העובדות שישנם לי בשביל לחזור לדעת אמא מוצלחת. כל אחד חולמים לצאת מהשנים ההן, אך כדי להתחנן לשוב אליהן."

    באופי הביתה מהספא, שלחתי מבטים לגבי ההרים שמקיפים את הצרכנים בשיטת המעפילה לירושלים, ואז קראתי את כל הקטע היקר בעת האחרונה, "מידת האושר שנותר לנו מונחת בהגשמה העצמית של החברה שלנו, בלהיות מובילים שאולי היינו אמורים, למעשה – ואולי באופן ספציפי – בנסיבות קשות. לקרות עלולים להעריך את אותה הנסיבות הנוכחיות של החברה שלנו ולפתח ‘קנה כמותם של חדש’ לספור את אותם הישגינו לגבי סקאלת החיפוש רק את האושר."

    הייתי חושבת על אודות המרתון המחכה לנו במעונו, ואני מבעוד ועד לתרגל את אותן עיקרי ואת ראשי לרוץ את אותה המרוץ הכי ניכר והכי נפלא שאי פעם רצתי. הייתי עוזבת מהרכב לרחוב סואן, סמיך בשחוק ילדים קטנים, ואני תופס אותו מסלול של שנים רבות המתפתל בדרכו אל הנצח.